פיתוח המודעות וצמצום זמן התגובה לאירועי שריפה וחירום

שריפה המתפתחת בחדר כתוצאה מקצר חשמלי, מבדל סיגריה שהושאר דולק, או מכל סיבה אחרת, עשויה להגיעה בתוך 4 דקות לטמפרטורה אופפת של כ- C°500(!) ואף יותר. לכן, רק הגורמים המקומיים, הראשונים שיטפלו בשריפה, יוכלו להתמודד בסכנות בצורה הראויה. גם מערכות גילוי האש והכיבוי האוטומטיות המותקנות במפעלים ובמוסדות, לא תתפקדנה ביעילות הדרושה ללא הגורם האנושי שיתן את המענה הראשוני לארוע. "הגורם האנושי" הם, במקרה שלנו, צוותי החירום המקומיים.

מניסיון שנצבר בעולם, הוכח כי הדרכה והכשרה נאותה של הגורמים בשטח תורמות יותר מכל - מהיבטי עלות - תועלת - למניעת אירועי שריפה ולטיפול מהיר ויעיל בהם, כולל הגברת המודעות לנושא. ואכן, אחת הבעיות המרכזיות במדינת ישראל, בתחום הבטיחות בכלל ובתחום בטיחות האש בפרט, היא המודעות. או ליתר דיוק - חוסר המודעות לנושא.
חוסר המודעות מתחיל מלמטה - מהאזרח "הפשוט" - שאיננו מבין את חשיבותו  של הנושא, מורכבותו ורמת הסיכון שלו. חוסר המודעות מטפס ומגיע, לצערנו, עד למקבלי ההחלטות במערכות המוניציפליות והארציות. די להשוות את התקן המקובל בעולם למספר כבאים בצוות כיבוי סטנדרטי או התקן המקובל בעולם לגבי היחס בין מספר התושבים למספר הכבאים, מול מצבנו העגום כאן, גם לאחר התוספות לתקנים, שהתקבלו בשנים האחרונות.
אך חמור עוד יותר, לדעתי, הוא חוסר המודעות לנושא בקרב הציבור הרחב. כי גם אם כוח האדם ברשויות הכיבוי יגדל פלאים –הוא איננו יכול להחליף את הידע הנדרש לאזרחים, עקרות הבית, הפקידים הפועלים וכל השאר, למניעה ולהתמודדות ראשונית בשריפה הפורצת בבית, במשרד או במפעל.
אחת מעבירות התנועה החמורות ביותר בארה"ב, לדוגמה, היא חניה ליד ברז שריפה. בביקור בניו-יורק לפני מספר שנים ראיתי שלט המותקן באזור חניה כזה האומר: "אל תחשבו על זה אפילו!". מול האיסור החמור על חניה ליד  ברז שריפה שם - חלק נכבד מהאוכלוסייה בארץ בכלל אינם יודעים מהו הצינור העבה האדום הזה, וכשהם כבר יודעים –הם משתמשים בזרם החזק לשטיפת הרכב.
במסגרת הרצאה שהעברתי באחד מבתי החולים בצפון הארץ, סיפר רופא בעל מבטא אמריקאי כי בארה"ב הדבר הראשון שהיה עולה על הפרק לפני כל מפגש או ישיבה - ולא משנה גודל הפורום - הוא היכן יציאות החירום הקרובות לאולם ומהן ההנחיות לפינוי בשעת שריפה. תארו לעצמכם שכאן, אצלנו, מישהו יקום לפני הרצאה או ישיבה וישאל: "איפה יציאת החירום. ברור לכולנו איזה מבטים ינעצו בו.
גם בנושאים שחלה בהם התקדמות בשנים האחרונות בארץ, בתחום החוקים והתקנים, כגון: מערכות גילוי אש ומתזים (ספרינקלרים) קיימת, עדיין אצל בעלי העסקים בעיה של מודעות. כל מי שמקורב למדור מניעת דליקות ושירותי הכבאות יודע כמה בעלי קניונים, מלונות ועסקים אחרים מנסים להתחמק בטענות שונות מהתקנת גלאים, מתזים, מערכות כריזה וכל אביזר בטיחותי אחר, רק בגלל הרצון שלא להשקיע ולהפחית בעלויות. בארה"ב, לעומת זאת, בכל בית פרטי וכמעט בכל דירה, קיימים גלאים וכמובן שגם מטפי כיבוי אש. האחריות להתקנתם ולהצבתם בבית היא של הדייר ובעל הבית, מתוך מודעות לסיכוני אש ועשן. האינטרס הראשוני הוא להציל את המשפחה והילדים בשעת שריפה, אם תפרוץ. לפני מספר שנים אף הגדילו לעשות כשהחלו להתקין בחלק מהבתים הפרטיים בארה"ב מערכות מתזים לכיבוי אוטומטי.
אנו, הישראלים, טוענים להגנתנו כי הסיכונים במבנים בארה"ב, העשויים עץ, גדולים יותר. יתכן כי הם אכן דליקים יותר, אך, רוב האנשים שמתו ולצערנו ימותו בשריפות, מתים מחנק, משאיפת עשן,מגז co(חד תחמוצת הפחמן)ומתוצרי השריפה הנפלטים מרהיטים וציפויים הקיימים בכל חלל בית ומשרד. יושבי הבית, העשוי עץ או אבן, שפרצה בו שריפה, ייפגעו, בד"כ, בדקות הראשונות מעשן וגזים רעילים הנפלטים מהרהיטים, מהווילונות ומהשטיחים מבלי שהאש פגעה עדיין בשלד המבנה. כך שהסכנה היא אותה הסכנה.
לפני זמן לא רב הוזמנתי לצורך הרצאה ותירגול בנושאי בטיחות אש למפעל היי-טק במרכז הארץ. לפני תחילת ההרצאה שמעתי באקראי את אחד העובדים אומר לחברו: "עזוב אותך מכיבוי אש, מה יש כאן כבר ללמוד? משפריצים קצת מים…." לדאבוני, רבים מאיתנו נתקלים או היו שותפים להלך רוח מסוג זה. אך, לשמחתי - אותו עובד, ובאופן לא מפתיע לדעתי, הבין לאחר כ- 4 שעות של עיסוק בנושא כי יש פה קשר לכימיה, לפיזיקה ושלא לדבר על הידראוליקה, חשמל ואף פסיכולוגיה, ומה לא בעצם. ומעל לכל –שכל התרחישים האיומים הללו עלולים להתקיים בבית הפרטי שלו ולמשפחתו שלו. והוא ניגש אלי בתום ההדרכה והתירגול כדי לברר איפה ניתן לרכוש מטפה כיבוי אש ביתי, ואף הגדיל לעשות כשהתעניין היכן ניתן לרכוש גלאי עשן עצמאיים להתקנה בבית.
וזהו בעצם הפתרון המרכזי לבעיית המודעות: הסברה והדרכה - בבתי ספר, בסניפי תנועות הנוער, בכלי התקשורת ובמקומות העבודה.
לא אחת אני נשאל בסיום הדרכה שאלות כמו: "למה אתם לא מלמדים את זה בבתי ספר?!"; "למה אתם לא מדברים על זה?!; הנושא הרי כל כך חשוב?" ומה אני יכול לענות? שאנחנו איננו נציגי המדינה, אשר מחויבת לעשות את המהלכים האלה ושאנחנו איננו משרד החינוך אשר חייב לתת את הדעת לנושא במסגרות הלימוד בבתי הספר. לפני מספר שנים הגיע לביקור מולדת נער, בן משפחה, שחי בארה"ב. הנער נילווה אלי להרצאה בפני פורום מסוים בחברת החשמל. בסיום ההרצאה התברר לי שהוא למד את הנושאים האלה בתיכון, אבל כבר בגן הילדים ובהמשך בביה"ס היסודי מציגים בפני הילדים מידע, מותאם לגיל, בנושא סיכוני אש ומניעתם. ואכן - כך בונים מודעות. מהשורשים. כשהילד פתוח לגיבוש מוסכמות ולמחשבות חדשות.
קשה, עד בלתי אפשרי, לנתח במספר שורות מהם הגורמים  שהביאו את החברה הישראלית לחוסר מודעות לנושאי בטיחות. יתכן שהאיום הביטחוני הקבוע או אולי ה-"יהיה בסדר" הצברי כל כך, ואולי סיבות עמוקות יותר. בכל מקרה - כל הכבאים רבים ככל שיהיו אינם יכולים להיות במקום בדקות הראשונות שבהן פורצת האש. וזאת הרי מתפשטת במהירות, גורמת נזק כבד לרכוש ולעתים מספיקה לגבות גם חיי אדם. הדקות האלה הן "זמן הזהב" שבו צוותי החירום, ממוני הבטיחות ונאמני הבטיחות, ולעתים כלל העובדים במיתקן או בארגון יכולים להציל את המצב. במלוא מובנן של המלים.


צחי סגל
מנהל חב' 'זמן תגובה', מרכז להכשרת צוותי חירום ובטיחות אש